מרטין וזינו בע"מ נ' מסגאנו

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

1. התביעה החלה כבקשה לביצוע שטר על סך של 5,000 ₪. התנגדות שהוגשה על ידי הנתבע התקבלה, בתנאי (שהתקיים) של הפקדת ערובה על מלוא סכום השיק, 5,000 ₪.

2. ברקע התביעה עומדות העובדות הבאות. התובעת היא חברה אשר ניהלה בר במרכז ירושלים. ביום 21.7.09 נחתם בין התובעת ובין הנתבע זיכרון דברים, לפיו התחייב הנתבע לרכוש את הציוד שבבית העסק, כמפורט בזיכרון הדברים, תמורת סך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. הוסכם כי סך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ, ישולם על החשבון, ועם חתימת הסכם שכירות בין הנתבע ובעלי הנכס תשולם יתרת הסכום של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ. הוסכם גם, כי אם אחד מן הצדדים יתחרט, ישולם סך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כפיצוי מוסכם, על ידי הצד המבטל למשנהו. לעניין זה נקבע, כי "סכום הפיצוי לא ישולם במקרה שבעלי הנכס לא ירצו את השוכר החדש ולא יסכימו לחתום איתו על הסכם שכירות חדש".

3. מן החומר שבפניי עולה, כי בין הנתבע ובין בעלי הנכס נוהל משא ומתן לשכירתו על ידי הנתבע. בעלי הנכס העלו דרישה, כי הנתבע ישא בשכר הטירחה של עורך דינם בגין עריכת הסכם השכירות. המדובר בסך של 5,000 ₪. הנתבע לא הסכים לדרישה זו. בשל כך, המשא ומתן עם בעלי הנכס לא הביא להסכם שכירות עם הנתבע. הנתבע, במצב זה, חזר בו מעיסקת רכישת הציוד עם התובעת. בנסיבות אלה, ביקשה התובעת לפרוע את השיק שנמסר לה כמקדמה, וזאת כביצוע תניית הפיצוי המוסכם הנזכרת לעיל. השאלה היא, האם התובעת היתה זכאית לעשות כן.

4. על שאלה זו יש להשיב בחיוב. זיכרון הדברים הינו הסכם לכל דבר ועניין. עולה מהוראותיו הן גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, והן מסויימות מספקת (ראו סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973). מהוראות זיכרון הדברים עולה, כי על הנתבע לשלם פיצוי מוסכם במקרה שיחזור בו מן העיסקה של רכישת הציוד. החריג לכך, כעולה מן האמור לעיל, הוא במצב שבעל הנכס יתנגד להשכרתו לנתבע.

5. הבעלים לא התנגדו להשכרתו של הנכס לנתבע. אדרבא, הם ניהלו עימו משא ומתן. המשא ומתן לא הבשיל להסכם, בשל מחלוקת כמתואר בין הצדדים. ברם, התובעת לא נטלה על עצמה, בגדרי זיכרון הדברים, את הסיכון לאי הבשלת העיסקה, במקרה שהמשא ומתן לא יבשיל להסכם מכל סיבה שהיא. היא גם לא נטלה על עצמה סיכון כללי, שעניינו אופן ניהול המשא ומתן על ידי הכנסייה. היא נטלה על עצמה את הסיכון הספציפי, הנוגע למקרה שבו הבעלים יתנגד לנתבע כשוכר חדש. סיכון זה לא התממש. אדרבא, המשא ומתן בין הנתבע ובין הבעלים נכשל לא מחמת העובדה שהבעלים לא רצה בנתבע כשוכר, אלא מחמת מחלוקת כספית, שעניינה בשאלה מי ישא בשכר טירחתו של עורך דינו של הבעלים. הסייג לתניית הפיצוי המוסכם אינו חל, על פי לשונו או הגיונו, בנסיבות אלה. משכך, על הנתבע לשלם לתובעת את סכום השיק, השקול לסכום הפיצוי המוסכם שנקבע בזיכרון הדברים.

6. מסקנה זו אינה משתנה נוכח טענות שונות שהועלו על ידי הנתבע. כך, נטען כי דרישת הכנסיה כי הנתבע ישלם את שכר טירחתו של עורך דינה היא בלתי חוקית. לא הונחה תשתית נורמטיבית לטענה זו. זו אף זו, אין לטענה גם בסיס עובדתי, ולו לכאורי. הטענה היא לאי חוקיות מקום בו עורך דין דורש מן הצד שכנגד לעיסקה, כי יממן את השכר לו הוא זכאי מלקוחו. במקרה שבפניי, אין מדובר בדרישה של עורך הדין, כי אם בדרישה של הכנסיה (ראו בפיסקה 9 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). מעיקרו של דבר, אין מדובר בעניין אשר כללי לשכת עורכי הדין חלים עליו. גם מבחינה זו, אין בטענה זו כדי לסייע לנתבע.

7. הנתבע טען כי לא נאמר לו במשא ומתן עם התובעת ונציגיה על דרישתה האמורה של הכנסיה. ברם, נציג התובעת שהעיד בפניי מסר גירסה שונה, לפיה מסר לנתבע על עניין זה. הן מצד הסבירות, והן מצד ההתרשמות מן העדים, אין בידי להעדיף את גירסת הנתבע על פני הגירסה מטעם התובעת. אציין, מן הבחינה המשפטית, כי גם לא הועלתה בסיכומי הנתבע טענה לביטול ההסכם מחמת טעות. אף מבחינה זו, אין בעניין זה כדי לסייע לנתבע.

8. הנתבע טען כי לא הוכח נזק לתובעת כתוצאה מהתנערות הנתבע מן ההסכם. מן האמור בתצהיר נציגה של התובעת עולות טענות לנזקים משמעותיים. נטען כי התובעת שינתה מצבה לרעה, פיטרה עובדים (נוכח מכירת הציוד), ובסופו של דבר מכרה את הציוד במחיר של 10,000 ₪, היינו בהפסד של 10,000 ₪ לעומת העיסקה עם הנתבע. בטענות אלה יש מימד של סבירות. מנגד, יש ממש בטענות הנתבע, כי לא הוצג תיעוד התומך בטענות אלה. ברם, אין בכך כדי לשנות. התביעה היא לביצוע שיק, על בסיס הוראה של פיצוי מוסכם. בנסיבות אלה, לא מוטל על התובעת להוכיח נזק קונקרטי, כתנאי הכרחי לקבלת תביעתה. אוסיף, כי הנתבע לא העלה בהתנגדותו טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, על רקע הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש"ל – 1970. זו אף זו, המוקד של הוראה זו בנזק שהיה צפוי בעת הכריתה, להבדיל מן הנזק שנגרם בסופו של דבר. גם מבחינות אלה, אין בטענה האמורה כדי לסייע לנתבע.

9. הנתבע טען גם כי שכר הטירחה שנדרש ממנו על ידי הכנסייה עומד על שיעור בלתי סביר ביחס לסכום העיסקה עם התובעת. לא ברור מדוע יש לבחון את שכר הטירחה שנדרש על רקע סכום העיסקה עם התובעת, ולא, למשל, על רקע שכר הדירה החודשי בגין הנכס, או שווי הנכס המושכר. לא ברור גם כיצד יש בטיעון זה כדי לסייע לנתבע בהליך שבפניי.

10. התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת את סכום השיק של 5,000 ₪. בצירוף הפרשי רבית והצמדה עד ליום פסק הדין, מתקבל סך של 5,433 ₪. סכום זה ישולם מתוך הערובה בסך של 5,000 ש"ח שהופקדה על ידי הנתבע. ההפרש בין הסכום שהופקד ובין הסכום שנפסק ישולם על ידי הנתבע לתובעת עד ליום 14.12.11. כמו כן, הנתבע ישא בהוצאות משפט בסך של 355 ₪, המשקף את האגרה ששולמה, ובשכר טירחת עורך דין בסך של 1,200 ₪, המשקף את היקף העבודה שהושקעה בהליך, ואת תוצאת ההליך. לסכום זה אין לצרף מע"מ. גם סכומים אלה ישולמו עד ליום 14.12.11.

ניתן היום, י' חשון תשע"ב, 07 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: